אז מי אני?

הרבה מכם שאלו אותי על התהליך שעברתי אז החלטתי לעשות בלוג ולספר לכם את הסיפור שלי. אז שלום לכם, קוראים לי ניקול ואני צפונית במקור. מגיל מאוד צעיר התעניינתי בסין, יפן ודרום קוריאה. תמיד ידעתי שמתישהו יגיע היום ואעבור לגור באחת מהמדינות האלה. יום אחד חשבתי לעצמי, "לאיזו מהן אעבור? איזו מדינה הכי תתאים לי?" וככה התחלתי לחקור על כל אחת לעומק. התחלתי לקרוא על התרבויות, על השפות, על האנשים ולאט לאט להכיר יותר לעומק כל מדינה. וככה התאהבתי בקוריאה. אמרתי לעצמי "ניקול, זהו את טסה לקוריאה לראות הכל מול העיניים שלך". התחלתי קצת ללמוד את האותיות ומילים בסיסיות בקוריאנית מהאינטרנט, מיוטיוב בעיקר. ואז עלתה לי המחשבה לראש, "רגע, איך אטוס לקוריאה אם אני לא מכירה שם אף אחד?" וככה התחלתי לחפש דרכים כדי ליצור קשר עם קוריאנים. מצאתי כמה אפליקציות והתחלתי להכיר אנשים. באחת האפליקציות הכרתי את החברה הטובה שלי היום, אן סאן.

התחברנו נורא מהר וכבר אחרי כמה חודשים של התכתבויות אין סופיות ושיחות וידאו הגענו למצב שאנחנו מכירות את החברים אחת של השניה ואת המשפחות. כל זה היה כשהייתי עוד בתיכון. אחרי שסיימתי י"ב טסתי לסין. מאוד נהניתי אבל הבנתי שהלב שלי לא שייך לשם. לאחר מכן התגייסתי ובמהלך כל השירות הצבאי שלי הייתי בקשר הדוק עם החברות( כן כן חברות). כל השירות שמרתי את הימי חופש שלי כדי שאוכל לטוס לקוריאה, כבר הייתה לי תוכנית. לקראת סוף השירות לטוס לקוריאה ואם אוהב אז אעבוד, אחסוך כסף ואטוס ללמוד קוריאנית. וכך היה. כשטסתי פעם ראשונה החברות שלי פגשו אותי בשדה תעופה ועל היום הראשון שלי בקוריאה הלכנו לחגוג לי את היום הולדת. כמה ימים לפני הטיסה חגגתי 20! מהרגע שנחתתי וראיתי את קוריאה מול עיניי-התאהבתי. ואחרי הטיול המושלם שהיה לי החלטתי לטוס לשנה ללמוד קוריאנית. כשחזרתי מהטיול נשארו לי כמה חודשים אחרונים לשירות הצבאי ואיך שהשתחררתי התחלתי לעבוד במעברים בתור בודקת ביטחונית. קרעתי את עצמי במשמרות של 12 שעות בלי הפסקה, לא היה סופ"ש שלא עבדתי והכל כי הייתה לי מטרה אחת- לטוס לקוריאה ללמוד קוריאנית. ועוד דבר, רציתי לממן לעצמי הכל לבד בלי התערבות של המשפחה. והיום אני כל כך גאה בעצמי על ההחלטה הזאת. אין יותר כיף מזה שהעבודה הקשה משתלמת לך. לאחר שנה וחודשים של עבודה ללא מעצורים, התחלתי את התהליך של

הקבלה לאוניברסיטה בקוריאה וקבלת הויזה. קל זה לא היה... במיוחד שזה היה בשיא הקורונה כשהשמיים היו סגורים ושום גורם ממשלתי לא עבד כמו שצריך. אבל הצלחתי בכל מקרה ולא וויתרתי. אפילו כשקניתי את הכרטיס טיסה לא ידעתי אם אטוס או לא כי בכל רגע יכלו לבטל לי את הטיסה, טיסה אחת כבר ביטלו. שתבינו באיזה לחץ וסטרס הייתי כל יום עד שלא הגעתי לשדה תעופה וראיתי את הטיסה שלי על המסך. אחרי הרבה הכנות, פיזיות ומנטליות במיוחד, הגיע השבוע האחרון שלי בארץ. ואז התחלתי להיפרד מכל החברים ובני המשפחה המורחבת. קניתי מזוודות, התחלתי לבחור מה אקח איתי ומה אשאיר בארץ, שילמתי על הבידוד ועל הלימודים וקיבלתי את הויזה שלי. אין לי איך לתאר את ההתרגשות שחוויתי. ביום של הטיסה המשפחה שלי החליטו לעשות ארוחה משפחתית וסבב ברכות. לא הצלחתי לעמוד בזה ובכיתי. בכיתי המון. החלק הכי קשה היה להפרד מהתינוק שלי, לאו. לאו כלב מעורב שאימצתי כשהייתי בת 13 וגידלתי אותו עם המון אהבה ומסירות, לצערי לא יכולתי לקחת אותו איתי. כשהסתכלתי עליו פעם אחרונה לפני שהלכתי פשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות. ואז הגיעו המחשבות "אולי אני עושה טעות?מי עושה דברים כאלה בכלל?". זאת כמובן לא הייתה הפעם הראשונה שרצו לי מחשבות כאלה בראש. אחרי שנפרדתי מאמא שלי, אחותי והילד הקטן שלי, אבא ואני נסענו לשדה. בכי, לחץ, התרגשות- הכל ביחד.

אבא שלי ניסה להרגיע אותי וקנה לי קפה ומאפה בדרך. כשהגענו לשדה הלחץ גבר והבנתי שזהו אני עושה את זה. איפה ניקול הצעירונת שגרה עם ההורים שרק מתחילה את החיים שלה? פחדתי נורא והתרגשתי בו זמנית. והנה הגיע הרגע שנחתתי בקוריאה, אחרי טיסה מעייפת של 24 שעות ותהליך קליטה בשדה הקוריאני, הגעתי לבידוד שלי. מי שמכיר אותי יודע שאני קוץ בתחת ואת הבידוד עברתי מאוד קשה. שבועיים של גהנום. למזלי חברות שלי היו שם בשבילי תמיד והזמינו לי המון דברים טעימים לבידוד, תמיד היו איתי בקשר ובכללי היו איתי בכל רגע. ומאז החיים שלי התהפכו מקצה לקצה. התחלתי לגור לבד(פעם ראשונה), ללמוד באוניברסיטה וההבדל הכי משמעותי שעשיתי את הכל במדינה זרה ועוד בלי לדעת את השפה. עברתי שנה מדהימה עם המון עליות וירידות, כמובן שבלעדיהן אי אפשר. מה שכן, אף פעם לא הייתי לבד. זכיתי באנשים מדהימים שהיו איתי כל הזמן הזה והיו שם בשבילי. עם המשפחה שלי הייתי בקשר במהלך השבוע בוואטסאפ ובימי שישי היינו עושים שיחות וידאו. נהיו לי הרגלים חדשים כמו ללמוד בבתי קפה, לטייל יותר ובכללי התחלתי להרגיש שאני חיה. עושה את מה שאני באמת רוצה ואוהבת ושזאת השיגרה שלי, לא הייתה יותר שמחה ממני. ועכשיו אני מעבירה את הידע והנסיון שצברתי אליכם. ראיתי כמה שההתעניינות גדולה בתרבות והשפה בקרב העם הנבחר. והחלטתי לעשות את הצעד הזה ולתת לכם את האפשרות ללמוד קוריאנית בשפה שנוח לכם. אז תלמדו, תשקיעו, תתמידו ואתם תצליחו כי מי כמוני יודעת כמה שזה לא קל❤️